חוג ובית ספר להיאבקות בסגנון WWE בהדרכת גרי רויף

ראיון עם קווין ואן אריק. מעריב. 2005


באמצע 2004 כתב מעריב רון פלדהיים יצר קשר עם גרי וביקש ממנו לעזור לו ליצור קשר עם קווין ואן אריק כדי לעשות עליו כתבה גדולה ברוח הנוסטלגיה. גרי לא רק עזר לרון ליצור קשר עם קווין, אלא חיבר עבורו את רוב השאלות הקשורות להיאבקות ולהיסטוריה של קווין. מעריב התלהבו מהרעיון ושלחו את רון לראיין את קווין בביתו שבדנטון, טקסס. לאחר הראיון, גרי תרגם את הכתבה לאנגלית והעביר לקווין, שאישר את הכתבה. אף אחד מהם לא תיאר שהכתבה תגרום למפיקי טלנובלה בע"מ לרצות להביא את קווין לארץ ובוודאי שאף אחד לא קיווה בחולומות הפרועים ביותר שקווין יסכים לצלם פרסומת להיאבקות הישראלית ואף לעלות לזירה של "מכת מדינה".


25 בפברואר 2005. עבור לא מעט אמריקאים העיר דנטון שבמדינת טקסס היא לא יותר מאשר נקודה על המפה שקרובה לדאלאס. עבור קווין ואן אריק, גבר בסוף שנות הארבעים לחייו, מדובר במקום בו מתרכזים הזיכרונות. הוא מדפדף באלבום המשפחתי והתמונות מזכירות לו את אותן שנים מופלאות בהן המותג ואן אריק היה הרבה מעבר לעוד שם עם צליל הולנדי. אלפי קילומטרים מדנטון, הוא יודע, השם ואן אריק היה פעם המייקל ג'ורדן של מדינה קטנה במזרח התיכון.

20 שנה קודם לכן הכל נראה אחרת. אלו היו שנים בהן מדורת השבט היתה "מבט לחדשות" או "מוקד". ימי חמישי הוקדשו לצפייה לאומית בסיירת מטכ"ל של הספורט הישראלי עם המפקדים שמעון מזרחי, רלף קליין ושמלוק מחרובסקי והלוחמים מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי ואולסי פרי, ופעם אחת בשנה, (אם זו לא נפלה בערב יום הזיכרון) היה העם כולו מתקבץ סביב המקלט וצופה בעופרה חזה או יזהר כהן מנסים להביס את הגויים באירוויזיון. מי חשב אז על כוכב נולד, השגריר או ארץ נהדרת?

הרבה אלטרנטיבות לא היו. כותרות צעקניות אפשר היה לקרוא ב"חדשות", שירים ושערים מדי שבת, "בנסון", "דאלאס" ועוד גיבורי תרבות שיכולנו לראות אם ברשות השידור לא החליט הוועד להשבית את השידורים ולהותיר אותנו ימים לא מעטים עם מסך מוחשך ושני ערוצים שקליטתם הייתה תלוייה בעיקר בחסדי מזג האוויר.

ועוד איזה ערוצים. ירדן באנגלית והמידל איסט טלוויז'ן היו הממיר שלנו. סדרות באנגלית, חדשות בעברית שכללו ראיונות עם שבויי צה"ל בלבנון ותוכניות דת היו הברודקאסט של אז. ודווקא משם צמחה מדורת שבט שסביבה התקבצו עשרות אלפי ישראלים, גברים ברובם, מדי שבת בערב סביב מקלט הטלוויזיה והתכוונו סביב ערוץ המזרח התיכון, שנקרא אז בסלנג "חדד", על שמו של מייג'ור סעד חדד האגדי מצד"ל.

זה היה הריאליטי הטהור ביותר שיכולנו לקבל. לא זיפניות וזייפנים שמבזים את עצמם מול צביקה הדר וריקי גל או מגלומנים שבטוחים ביכולתם להפוך לקונסולים של ישראל בטיז-נ-אבי, בשמה של תרבות רייטינג מטופשת. אלו היו הגברים האולטימטיביים, הלוחמים שדיברנו עליהם בבית הספר, המתאבקים שקרעו אחד את השני על המסך הקטן לכל מצהלותינו. הטובים נגד הרעים. חד וחלק. ובימים של אז (שנמשכים עד היום) העולם היה מחולק לשניים, החיים היו שחור ולבן ולנו היה ברור מי האוהב ומי האוייב.

בעברית קראנו לזה האבקות. הסלנג היה "קאצ'". זירה אחת, חבלים, בריונים בצורה בלתי רגילה שהתגוששו אחד עם השני עד לנוק אאוט המיוחל. מדינה שלמה עקבה באדיקות, וכמו כל דבר מוזר בחיים שלנו כאן, אלו היו קרבות אמריקאיים שהועברו אלינו בשידור דרך תחנה ערבית ממדינה שנמצאת איתנו במלחמה. לא פחות מוזר היה היחס שלנו לאותם גיבורי תרבות: הסתקרנו, התאהבנו, כעסנו, חיינו כל שנייה ושנייה בקרבות האלו. אבל תמיד, לכל אורך הדרך, קיננה בנו שאלת השאלות: האם מדובר בקרבות אמיתיים או שמא בהצגה? איך זה שהטובים תמיד מנצחים? ואיך זה שאחרי קרבות כל כך קשים המתאבקים קמים על רגליהם כאילו סיימו ביקור בלונה פארק?

הטובים היו נערצים. אגדות של ממש. פוסטרים שלהם היו תלויים בכל חדר של נער מתבגר. התסרוקות בבית הספר היו בהתאם. הם היו גיבורי התרבות האולטימטיביים שלנו: משפחת ואן אריק. דייויד, קווין, קרי, מייק, כריס וכמובן האבא, פריץ הרכיבו את שושלת ההאבקות הגדולה בהיסטוריה.

הוואן אריקים היו הבחורים הטובים הקלאסיים: גבוהים, יפים, חטובים ובהירי שיער. מי לא רצה להיות כמוהם? בהפסקות בין השיעורים בבית הספר היו נאספים הקשוחים של הכיתה למופע פרטי משלהם. כולם היו ואן אריק. אף אחד לא רצה להיחשב, אפילו לא בצחוק, לאחד המתאבקים הרעים. אצל הוואן אריקים הקרב היה נקי ובלי טריקים מלוכלכים. היריבים השתמשו בתרגילים בזויים כדי להשיג ניצחון ולא בחלו בשום אמצעי. לא פעם התעופפו כיסאות ושולחנות למרכז הזירה ופגעו בחבר'ה הטובים. בדיוק לפני עשרים שנה הגיעה משפחת ואן אריק לביקור ראשון בישראל שזכה להערצה חסרת תקדים. הואן אריקים הופיעו ביד אליהו ובאיצטדיון הכדורגל שבקריית חיים ומשכו לשם לא פחות מעשרת אלפים אוהדים. מעולם לא הצליח אף אחד בכל העולם כולו להשפיע על ענף ההיאבקות כפי שעשתה משפחת ואן אריק. אלא שתוך כדי ההצלחה המטורפת בכל רחבי העולם, פתאום הכל השתנה. בזה אחר זה נפטרו כל האחים לבית משפחת ואן אריק בנסיבות טרגיות ומשונות, והיום נותר שריד אחרון למשפחה, קווין ואן אריק. הראשון שנפטר מבין האחים היה ג'קי שהיה בן 7 כשהתחשמל. הבא בתור היה דייויד שבגיל 24 נפטר במהלך הופעה ביפן אחרי שסבל מזיהום. שלוש שנים לאחר מכן התאבד מייק כשהוא בן 23 בלבד. כריס, האח הצעיר במשפחה, התאבד בגיל 21 אחרי שלא עמד בציפיות, בעיקר של עצמו, בדיוק ארבע שנים אחרי מייק. ואז הגיעה המכה הגדולה ביותר, קרי ואן אריק, אליל הנערות שזכה לכינוי "הרקולס" בזכות מימדי גופו הענק, ירה לעצמו היישר בלב אחרי שנתפס עם קוקאין והיה חשש שישלח לבית סוהר. האבא הקשוח, פריץ, הוגה רעיון ההיאבקות, לקה בסרטן ובסוף שנת 1997 נפטר גם הוא והותיר את קווין לבדו מכל השושלת המפורסמת.

בביתו סמוך לעיר דאלאס, בה קצרו הואן אריקים את מרבית התהילה שלהם, מנסה כיום קווין לחיות את חייו בשקט לצד אישתו פאם וארבעת ילדיו, כריסטן (23), ג'יל (20), רוס (16) ומארשל בן ה11. גם אם תסרקו את קווין טוב טוב מלמטה עד למעלה, ספק אם לרגע אחד תצליחו להבחין בצלקות שהותירה הטרגדיה שמלווה אותו לא מעט שנים. "הרבה אנשים חושבים שאני ממש חזק וזה ממש לא נכון", אמר השבוע קווין בראיון מיוחד ובלעדי לרשת "זמן תקשורת" והוסיף: "האמת היא שאני בדיוק כמו כל בן אדם אחר. אובדן פוגע בי מאוד מאוד. היינו משפחה קרובה מאוד והיו לי את כל הסיבות ליפול על הקרקע ולהתאדות לתוך האדמה. אבל לי היו ברירות אחרות. יש לי אשה נהדרת, ילדים נפלאים שצריך לטפל בהם ואני פשוט לא יכול למות. האובדן לעולם לא עוזב אותך. הצער והכאב תמיד נשארים אבל אתה לומד לחיות עם זה".

וזה בעצם מה שאתה אומר לאנשים שאולי במצב דומה לשלך? "זו האמת העצובה. כשהפילו את מגדלי התאומים התקשרו אלי מתחנת רדיו בניו יורק ושאלו אותי, כאחד שאיבד חמישה אחים, מה יש לי לומר למשפחות השכולות והלוואי שיכולתי לתת להם חדשות טובות ומעודדות בעניין, אבל אמרתי שזה רק יעשה גרוע יותר".

אז איך בכל זאת עוזרים להתגבר על זה? "אני אומר לחברים של המשפחות השכולות שדווקא בשבועיים הראשונים של האובדן ימתינו ולא יגיעו, אלא רק לאחר מכן, בגלל שבהתחלה זה עדיין לא אמיתי ומוחשי עבור המשפחות, אבל אחרי אחרי חודש ויותר, כשהחברים כבר לא מבקרים באותה תדירות, זה הופך להיות קשה. אז זה הרגע שצריך באמת את הביקורים".

-אמרת לעצמך באיזה שהוא שלב שאתה הבא בתור? "ובכן, עכשיו אני יודע שאני הבא בתור כי לא נותר עוד מישהו בחיים, אבל אני לא מפחד מזה. אני מאמין באלוהים ואני יודע שמתישהו זה יסתיים, אבל עד אז אני מתכוון להנות. נדקרתי כמה פעמים, נוריתי פעם אחת והיו עוד לא מעט פעמים שיכולתי כבר למות אבל זה לא קרה. אלוהים הוא זה שמתכנן את כל המהלכים וכשהרגע הזה יקרה, אלך בלי פחד היישר לגן עדן. אני יודע שיש מקום כזה".

קווין ואן אריק, היה הראשון בבית משפחת אדקיסון שהפך למקצוען. מעופף, גבוה, אתלטי ומאוד מוכשר. ב-1976 הוא נכנס להיאבקות ומשם הדרך לתהילה היתה קצרה. את התורה הוא קיבל מאביו שהיה אחד המתאבקים האגדיים בספורט הזה, ואולי אף אחד האלימים, בהמשך הוא בחן את יתר המתאבקים ומהר מאוד הבין שהם לא האידיאל שלו: "בהתחלה הסתכלתי כמעט על כולם", שיחזר קווין כשהוא ספון בכורסתו האהובה בסלון."אני הייתי רק ילד והם כולם היו מתאבקים מקצוענים. אבל למען האמת זה היה קצת בזבוז זמן מצידי להסתכל עליהם כי מעולם לא רציתי להיות מתאבק מקצועני. רציתי לשחק פוטבול מקצועני. הסתכלתי על ההיאבקות כמו על משהו שלא ממש רציתי לעשות. ראיתי בני ארבעים וחמישים שעוסקים בזה ובשלב מסויים חשבתי לעצמי שזה לא בשבילי. אני הייתי שחקן פוטבול בקולג' והאחים שלי היו אתלטיים. קרי החזיק בשיא העולם בזריקת דיסקוס לגיל שלו ודייויד בכלל היה כדורסלן מצטיין ויכל לשחק בצורה מקצוענית. גם מייק היה אתלט מצויין והיאבקות לא היתה משהו שבאמת רצינו לעשות ולכן קשה לי היום להגיד שהערצתי מתאבקים אחרים, הם היו יותר כמו שותפים לעסקים של אבא שלי".

אז אפשר לומר שנשאבת לזה בעקבות אביך? "לא. כשהתחלתי לעבוד, העבודה הראשונה בחיי היתה ניקוי דגים במסעדה ואז אבא שלי הציע לי לנסות להתאבק כשהסכום היה גדול פי כמה מזה שהרווחתי במסעדה. עניתי לו שאין לי בעיה לנסות אבל לרגע לא חשבתי שאמשיך לעשות את זה בצורה כזאת כמעט 20 שנה. חשבתי שהיאבקות תהיה עבודה נחמדה לקיץ לפני תחילת עונת הפוטבול".

-מי היו המתאבקים שהכי נהנית לעבוד איתם? "מאוד אהבתי להתאבק נגד ריק פיילר, ג'ינו הרננדז, כריס אדאמס, ג'ימי גרווין והפרי בירדס- מייקל הייז, טרי גורדי ובאדי רוברטס. אייס מן קינג פארסונס היה אחד החברים הקרובים שלי בעסק הזה. תמיד הוא שמר על המילה שלו. הוא היה אדם עם כבוד. אבל לקראת הסוף הוא רצה לעבור לאירגון אחר של היאבקות שם הוא היה אמור להיות רע ואני ניסיתי לשכנע אותו להישאר כי אנשים אהבו אותו מאוד. זה לא עזר. הוא עבר ואנשים לא באו כי פשוט לא רצו לשנוא אותו".

-בטח יש לא מעט סיפורים משעשעים על החבר'ה האלה "ברור. יש לי סיפור נחמד על אייס מן. היינו בבירות ופגשנו מלבד המעריצים המקומיים גם את החיילים הלבנוניים ואת החיילים הסורים שהגיעו אחר כך ומיד היה ניתן להבחין שהם שולטים בהכל. היו שם הרבה קצינים עם כל מיני מדליות ועיטורים על המדים. הם רצו לראות אותנו בלי חולצות ואחד הקצינים הסורים ניגש לאייס מן והתחיל להרים לו את החולצה כדי לראות את השרירים. פתאום הוא נבהל והלך אחורה כשראה על החזה של אייס מן קעקוע בצורת מגן דוד שכנראה שעשה כשהיה ילד בבית ספר ולא ממש הבין את המשמעות של הקעקוע הזה. הקצין הסורי חשב שאייס מן יהודי והתחיל לצעוק בערבית ונראה כעוס מאוד. היינו צריכים אחר כך להסביר להם שאין לו שום קשר ליהדות. אבל החיילים היו ממש נחמדים אלינו".

-היום אתה מתעניין בהיאבקות? "לא ממש. אהבתי לקום בבוקר אחרי קרב ולהרגיש כמו אחרי משחק פוטבול שבקושי יכולתי לקום והכל כאב לי. זה מה שאהבתי בהיאבקות: שבאתי ונתתי 100 אחוז מהיכול שלי. אבל היום זה כבר לא אותו הדבר. אני יכול לומר לך שאני ממש לא שמח מכל מה שקורה היום בענף הזה ולא רק שאני לא צופה בזה, אני גם לא נותן לילדים שלי לראות את זה כי זה הפך להיות מלוכלך. בעיקר השפה המלוכלכת של המתאבקים".

הם מביישים את הענף? "כן. ממש כך אני מרגיש אבל אני חייב גם להגיד שאין לי שינאה כלפי המתאבקים. אני מבין שהכל משתנה עם הזמן בדיוק כמו שהעולם שלנו משתנה. הכל שונה ממה שהיה".

ואני מבין שאתה מתגעגע לתקופה של אז "זו האמת. אני אוהב יותר את מה שהיה פעם. היום אני לא מבין מה בדיוק הצופים רוצים לראות. אחת הסיבות שהרגשתי קרוב כל השנים לאוהדים היתה העובדה שהם תמיד רצו שהטובים ינצחו את הרעים וזה אומר מבחינתי שהם טובים מבפנים, אבל היום בהיאבקות הרעים מתמודדים נגד הרעים או שהרעים מנצחים את הטובים. אני לא מצליח להבין סגנון מחשבה כזה ואהדה כזאת".

שתף אותנו בחיבור שלך לאוהדים מישראל בביקור שלך ב-85' "זה משהו שלא אשכח כל החיים. נקודת השיא שלי ואני מתכוון לכל מילה שאני אומר. זה היה פשוט מטורף כל האהדה סביבינו. אנשים מכל הגילאים ניסו לגעת בנו ולנשק אותנו. אפילו גברים ואני לא רגיל לדבר כזה, אבל אמרתי לעצמי שאם הם אוהבים אותי כל כך עד כדי שאפילו רוצים לנשק אותי, אז ברור שגם אני אוהב אותו. אני זוכר שהתנפלו עלי והחזיקו לי את הידיים ואני ניסיתי להזיז אותן לכיוון הפה, לחסום שלא ינשקו אותי".

ציפית לכמות כזאת של קהל? "זה היה לא יאומן, ממש לא האמנתי שיהיו כל כך הרבה. זה גרם לי לאהוב את כולם. המבט של האנשים היה כל כך טוב והרגשתי שאני נמצא במקום שלא הייתי בו מעולם ותאמין לי שהייתי במספיק מקומות על כדור הארץ, אבל כזאת הערצה לא ראיתי. האנשים שם הזכירו לי את תושבי טקסס, אוהבים, חמים, מארחים למופת, מנומסים ומתחשבים. משהו שלא אשכח אף פעם".

לא ציפית לראות גמלים ומדבר? "האמת, כך חשבתי. הייתי משוכנע שישראל זה מדבר אחד גדול, אבל כמובן שלפני שהגעתי לארץ ידעתי לא מעט על ההיסטוריה של מדינת ישראל ועל המלחמות שעברה".

בוא נבחן את הזיכרון שלך. מה אתה יודע על מלחמות ישראל? "טוב, אני זוכר שמלחמת העצמאות זו המלחמה שאחריה הפכתם למדינה. ואחר כך הגיעה מלחמת יום כיפור ב-67'".

טעות, מלחמת יום כיפור היתה ב-73' "אהה, נכון. אז רגע, אם כך ב-67' היתה מלחמת ששת הימים, לא?".

-נכון מאוד "מדהים איך בששה ימים הצבא שלכם גבר על צבאות מצריים, ירדן וסוריה. פשוט לא יאומן".

-מה עוד אתה זוכר מישראל? "אני זוכר את ראשי הממשלות שלכם מאז גולדה מאיר שהיתה האשה הראשונה אי פעם שכיהנה כראש ממשלה. אני זוכר את מנחם בגין, שמעון פרס, יצחק רבין, ביבי נתניהו, אהוד ברק ואריק שרון. אבל יותר מכולם אני זוכר את נשיא המדינה שלכם בתקופה שהייתי, יצחק הרצוג. הוא היה אדם משכמו ומעלה. הייתי במלון בקיסריה ופתאום שמעתי את אחד האנשים שלי אומר משהו בטלפון בקול רם. שאלתי אותו עם מי הוא דיבר ומה אמר והוא הדהים אותי כשאמר שהודיע לנשיא המדינה שאם הוא לא מגיע בדקות הקרובות לפגוש אותי, אנחנו יוצאים מהמלון. כל כך כעסתי עליו. כשהגיע הרצוג מיד התנצלתי. מי אני בכלל לעומת נשיא המדינה. גם אם הייתי צריך לחכות שעתיים שיגיע הייתי עושה את זה. אמרתי להרצוג שאני מוכן לנקות את הבית שלו רק כדי שיסלח על ההתנהגות של החבר שלנו. הרצוג צחק ודיבר איתי וסיפר לי שהוא היה מתאגרף בצעירותו. זה היה אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בביקור בישראל".

של מי היה הרעיון הזה לבוא לכאן? "של אבא שלי. הוא היה חבר של המאמן של הדאלאס קאובויס, טום לנדרי, שסיפר לו שהוא חזר מביקור בישראל ובכל מקום דיברו איתו רק עלינו, על הואן אריקים ולא על הקבוצה שלו וגם לא על סדרת הטלויזיה "דאלאס" שבאותם ימים שודרה בישראל. בעקבות זאת אבא שלי החליט לשלוח אותנו לשם ולראות בעצמנו מה קורה, וכמו שאמרתי, לעולם לא אשכח את זה".

אביך שיחק מתאבק נאצי ולמרות הכל זכה בישראל, איך אתה מסביר את זה? "כנראה שבגלל שהוא היה גדול מאוד ואלים, אבל מצד שני גם הוגן. הוא היה אדם מכובד ומילה שלו היתה ברזל. אולי גם בגלל שבישראל ידעו שזה בסך הכל חלק ממשחק".

-עם מי היית רוצה להתאבק שוב יחד, כשותף? "עם קרי. בעצם גם עם מייק. מאוד הייתי רוצה לראות את מייק שוב איתי וגם את דייב".

-תבחר אחד "זו שאלה לא פאיירית כי אתה שואל אותי על שותף להיאבקות בעוד שהכוונה שלי היא רק לראות אותם שוב בחיים. לכן אני חייב לענות קרי, מייק ודייב. אני כל כך מתגעגע אליהם".

שאלה דומה לגבי יריב בזירה? "הייתי רוצה להתאבק שוב מול כריס אדאמס, ג'ינו הרננדז והפרי בירדס. אין הרגשה טובה יותר כמו אחרי שאתה בועט ומרביץ בכל הכוח. אני יודע שבישראל מאוד אהבו את הקרבות גם עם וואן מן גאנג, אבל למעשה לא הכרתי אותו כל כך טוב. אני חושב שלפני שהוא הגיע אלינו הוא היה בכלא. אני אפילו לא זוכר את השם שלו".

-קראו לו ג'ורג' גריי ועל פי השמועות הוא נהרג בתאונת מטוס "באמת? לא ידעתי. זה ממש מצער לשמוע. אני זוכר שהתחלנו להתאבק ב-83'. הוא היה ענק".

גם את ג'נטלמן כריס אדאמס אהבו בהתחלה עד שהוא עבר לרעים "כריס היה אלוף אנגליה בג'ודו. הוא היה מתאבק מצויין אבל היה קשה להיות בצל שלנו כל הזמן כך שאחרי תקופה מסויימת הוא החליט לעבור ולהיות בצד של הרעים. אנשים אמרו לו שכל עוד אנחנו בעסק הוא לא יוכל לזכות בפופולאריות שהוא רצה ולכן חצה את הקווים. היו לנו קרבות קשים. במיוחד אני זוכר את הקרב בקאטון בול שבדאלאס. הוא ניצל את העובדה שהייתי עם הגב אליו וקראתי לו במיקרופון להשלים, והוא זרק עלי כסא וגרם לי לזעזוע מוח, אחד מיני רבים שעברתי בחיים שלי".

עם מי היית רוצה להתאבק ולא יצא לך? "הו, זה קל מאוד. עם לאנס...(צוחק בקול)"

אבל הוא בן דוד שלך "הוא לא בן דוד שלי ולא היה אפילו קרוב משפחה שלנו. אחרי שדייב מת במהלך הופעה ביפן, היו לנו עדיין מחוייבויות למופעים שכבר מכרנו מראש. אני הופעתי בעיר אחת, קרי הופיע בעיר השניה ודייב בעיר השלישית. זה היה מצויין למשפחה שהרוויחה כסף טוב בכל הופעה, אז פי שלושה כל ערב זה ממש מצויין. כשדייב מת אבא שלי רצה להמשיך עם ההופעות בשלושה מקומות ואז הוא הציע לבנות את לאנס כאחד הואן אריקים. אני והאחים שלי באנו לאבא שלנו ואמרנו לו שלא יעשה את זה כדי שהאוהדים שלנו לא יחשבו שאנחנו שקרנים, אבל הוא התעקש על עוד ואן אריק בהופעות".

-והוא זכה לאותה הצלחה כמוכם? "ממש לא. הקטע הוא שאנשים כמעט ולא באו לראות אותו מתאבק. הוא לא הצליח למכור את כל הכרטיסים וזה ממש פגע בנו. ואז הוא נסע לישראל והחל להסתבך עם בחורות, סמים ושקרים ולמעשה בייש את המשפחה שלי. והוא ידע עד כמה היתה חשובה דעת הקהל בישראל, במיוחד לגביי".

-עדיין כועס עליו? "בעבר כעסתי עליו מאוד. חשבתי רק איך אני מוצא אותו ומחטיף לו כהוגן. כששמעתי שהוא באפריקה אפילו רציתי לסוע לשם ולמצוא אותו, אבל עכשיו אם הייתי רואה אותו, סביר להניח שהייתי מאופק. בכל זאת, עברו כל כך הרבה שנים מאז. כאב לי לשמוע שהוא עשה כל מיני עסקים מפוקפקים כמו להצטלם עם מעריצים ולגבות מהם כסף. זה ממש בושה. גועל נפש. וזה גרם לכל המשפחה שלי להיראות רע ביפן ובישראל".

-איך אביך המציא את תפיסת הנשר? "היו לו ידיים מדהימות. הוא היה פותח פקקים של בקבוקים בעזרת האגודל שלו ושובר דברים בעזרת האצבעות. הן לא היו ידיים רגילות. אולי בגלל שהוא היה זורק דיסקוס בצעירותו זה חיזק את אצבעות ידיו. אני לא נתקלתי מעולם במישהו עם ידיים כמו שלו, אפילו לא לאחים שלי".

-גם לא לקרי? בישראל זוכרים אותו עושה את התפיסות האלה "יותר מלאבא שלי? ממש לא. אני חושב שהידיים של קרי היו יותר חזקות משלי, אבל של דייויד היו הכי חזקות. הוא היה גבוה מאוד והיו לו אצבעות ארוכות שעזרו לו לעשות את הדבר החשוב ביותר בתפיסה הזאת, וזה להגיע לרכות שבראש".

-איך מתאמנים על תפיסה כזאת? "שעות על גבי שעות היינו מתרגלים על הקיר בבית ולוחצים חזק עם האצבעות. בסוף זה עזר".

-זה נכון שקרי אמור היה לייצג את ארצות הברית במשחקים האולימפיים במוסקבה 80' ורק החרם של ג'ימי קרטר מנע זאת? "בדיוק כך. במקום ללכת למכללת צפון טקסס, העדיף קרי ללכת לאוניברסיטת יוסטון בגלל שהמאמן שם היה גם המאמן האולימפי של נבחרת ארצות הברית. היו מקרי צפיות גבוהות. הוא היה שיאן העולם בדיסקוס לגילאי 18 והכין את עצמו למשחקים האולימפיים, אלא שאז החליט קרטר לנצל את המעמד והחרים את המשחקים".

אני מתאר לעצמי את האכזבה של קרי "לא רק של קרי, אלא של כל המשפחה שממש היתה כעוסה מהעניין, כי לספורטאים לא איכפת מפוליטיקה, הם קמים מוקדם בבוקר ומתאמנים עד השקיעה כדי להיות הכי טובים וכשמגיע רגע כזה, של משחקים אולימפיים, והנשיא אומר שזו הזדמנות מצויינת להבהיר עמדה מבלי להתחשב בעובדה שאותם ספורטאים הקדישו את כל החיים שלהם לרגע הזה, אז ברור שזה מאכזב מאוד. כולנו כעסנו".

קרי יכל לדעתך להצליח במוסקבה? "אין לי ספק שאם הוא היה משתתף במשחקים האולימפיים הוא גם היה זוכה. היתה לו תכונה שתמיד הצליח לזרוק רחוק יותר מהיריב שלו. קרי היה פשוט מדהים".

אבל אם הוא היה מדליסט אולימפי, יכול להיות שהוא לא היה מגיע להיות מתאבק "זה נכון. אבל אף אחד לא באמת רצה להיות מתאבק. אני רציתי לשחק פוטבול, דייויד כדורסל וקרי רצה להיות אתלט. מאוד הערצנו את אבא שלנו כשהיינו ילדים אבל ידענו שניחנו בתכונות של אתלטים ומאוד רצינו להיות כאלה ולא להיכנס לזירה עם חבורה של אנשים מבוגרים ושמנים".

כולכם לא רציתם להתאבק, אבל דווקא מי שבאמת רצה, כריס, לא יכל להיות כזה בגלל מימדיו הקטנים "זה לא מוזר? כריס מאוד רצה להיות מתאבק אבל הוא סבל מאסטמה ולכן לקח תרופות שהחלישו לו את העצמות בגוף. אני הייתי בזירה עם כריס וראיתי איך תוך כדי קרב הוא שובר את שתי העצמות בידיים שלו. צעקתי לו במהלך קרב שיתחלף איתי אבל הוא לא רצה. הוא אמר לי שהוא רוצה לבעוט תוך כדי קפיצה ואמרתי לו רק שיזהר. כלומר, אני בעצם נתתי לו אישור להמשיך. ואז הוא עשה את הבעיטה וכשנפל הוא שבר את יד אחת. אמרתי לו שיתחלף איתי ושוב הוא לא הסכים. הוא רצה לנסות בעיטה נוספת. לא האמנתי למשמע אוזני. הוא פשוט לא ציית לי ופגע בעצמו בצורה קשה יותר מהפעם הראשונה. הרופאים נאלצו לשים לו מסמרים בתוך היד והודיעו לו שהוא לא יוכל יותר להתאבק".

וזה גמר אותו "הוא ירה לעצמו בראש עם אקדח 9 מ"מ. איזה צעד מטופש לעשות. אני מקווה שאנשים שקוראים את הכתבה עכשיו ובכלל יבינו שהתאבדות היא אף פעם לא אופציה לפתור בעיות. הכאב של האנשים מסביב הוא כל כך גדול שהסבל שלהם יישאר לכל החיים וזה לא משתפר עם הזמן, זה רק נעשה גרוע יותר".

הזמן לא מרפא במעט את הכאב? "אני לא חושב שאפשר אי פעם להתגבר על זה. אני חושב שעם השנים אתה רק מתרגל לחיות עם זה"

אתה הרי אדם מאמין, שאלת פעם את עצמך ואת אלוהים 'למה במשפחה שלי'? "אני בטוח שיש אנשים שעברו דברים יותר נוראיים ממני. תראה את האנשים במדינה שלך. יש אנשים טובים שחוזרים הביתה מהעבודה ופתאום מגלים שהמשפחה שלהם נהרגה בפיגוע התאבדות. אני לא רוצה שאנשים ירחמו עלי בגלל כל מה שקרה למשפחה שלי. אני אומר לך שכל בן אדם ימות בסוף. אני יודע שהמוות של האחים שלי מיותר, אבל הם נהנו מאוד מכל רגע בחיים הקצרים שלהם. הם טיילו בעולם, ראו דברים ועשו לא מעט דברים".

מפיך זה לא נשמע טרגי "זה מאוד טרגי. אני יודע שאני לא אוכל לזכות בתואר "האדם עם המזל הכי טוב בעיר", אבל אלוהים הוא שמכוון את הכל והוא זה שנתן לי את הטוב בחיים, את הילדים שלי ואת האחים שלי, אפילו שזה היה לתקופה של 25 שנים ואלה היו שנים נהדרות".

איך אתה מסביר את זה שאלוהים בחר להשאיר דווקא אותך בחיים? "אני יודע שיש לזה הסבר אבל לא בדיוק יודע מהו. בכל מצב אני אהלל את אלוהים. כשאחי מייק גסס בעקבות הפציעה בכתף אני התפללתי בפני אלוהים שלא ייקח את מייק ואמרתי שאם כך יקרה אני אספר לכולם שאלוהים זה שהציל אותו וזה מה שקרה. מייק לא מת והוא נותר בחיים. הרופאים אמרו לי שהוא עלול למות תוך רבע שעה והאמת היא שהוא לא מת שבאותו היום".

תמיד האמנת באלוהים? "אני הייתי היחיד בבית שהאמין באלוהים. כבר בגיל 12 הפכתי להיות נוצרי. ההורים שלי לא ידעו כלום בדת ורק אחר כך אמא שלי התחילה להתעניין ולהבין את הכל. אפילו יותר ממני. וכך גם האחים שלי שהלכו בדרך שלי. במיוחד קרי ומייק".

שתף אותי בהרגשה כששמעת על המוות הראשון במשפחה, של דייויד "אם אתה באמת רוצה לחלוק את אותה תחושה אני אצטרך לבעוט לך בביצים כל יום במשך כמה שנים. לפני שדייויד טס ליפן הצבע של הפנים שלו היה שונה. הוא סבל משילשולים למעלה מחצי שנה ולפני שהוא טס ליפן נסענו להתאבק בצפון קרלויינה והוא היה ממש על הפנים ולא יכל להתאבק. אמרתי לו שיעמוד בפינה וייתן לי להיאבק בריק פלייר ועוד מישהו. בכל הקרב דייב עמד בפינה ולא זז. ידעתי שמשהו לא בסדר. חזרנו הביתה והוא היה אמור לצאת ליפן. הסתכלתי עליו ואמרתי לו 'אל תיסע לי למות ביפן. תישבע לי שאתה חוזר'. והוא נשבע. אבל אני לא יודע מאיפה זה בא, פתאום ניגשתי אליו ונישקתי אותו בפנים, שזה דבר שאני אף פעם לא עושה. זו היתה הפעם הראשונה שזה קרה לי וזו גם היתה הפעם האחרונה שראיתי את דייב בחיים".

-אחרי המוות של דייויד הגיע המוות של מייק "זה היה נורא. נסעתי ברכב ופתאום הודיעו ברדיו שמייק ואן אריק נעדר. המשטרה תפסה אותו קודם לכן עם חתיכה קטנה של מריחואנה והוא היה כל כך מבוייש מהמקרה, כך שאחרי שהוא שוחרר מהמעצר הוא ברח ונעלם. מרוב בושה הוא החליט להרוג את עצמו".

-ואת זה שמעת ברדיו? "כן. כמעט והרסתי את המכונית. הייתי חייב לעצור בצד כדי להירגע. אמרתי לעצמי ' עוד פעם זה קורה? בבקשה, לא, לא עוד פעם', אבל אני לא זוכר את עצמי שואל את אלוהים 'למה?' אני יכול לחשוב רק כבן אדם ולא כמו אלוהים. ידעתי שאחרי שהוא ניצל פעם אחת הוא לא יוכל לחזור ולהיות אותו אתלט שהיה בעבר. קרי ואני אימנו את מייק כדי שיהיה מוכן לחזור להתאבק אבל פתאום כל הסימנים והחבורות על בגוף, לקח להם יותר זמן להיעלם. אם כחול בגוף כתוצאה ממכה עובר אחרי שלושה ימים, אצלו זה נשאר עשרה ימים. גם האיזון שלו כבר לא היה אותו הדבר".

קרי עבר תאונת אופנוע שבעקבותיה נקטעה כף רגלו. איך זה קרה? "קרי וחבר שלנו שהוא שוטר, עשו מעין תחרות על הכביש, קרי עם האופנוע שלו והשוטר עם הרכב שלו. אחרי כמה קילומטרים קרי רצה לפנות ימינה וגם השוטר פנה וקרי התנגש ברכב ועף מהאופנוע אלא שלרוע מזלו הרגל נתקעה בגג הרכב ונתלשה מהמקום. בבית החולים ניסו לאחות את זה אבל זה לא הצליח".

למרות זאת, קרי המשיך להתאבק עם כף רגל תותבת, והצליח לשמור על הסוד הזה "קרי מאוד רצה לשמור את זה בסוד. הוא לא רצה שיידעו מה קרה לו. אני הייתי מאוד גאה בו על כך שהוא המשיך להתאבק עם רגל תותבת. ביפן היינו נוהגים תמיד אחרי המופעים להיכנס לאמבטיה חמה אבל כיוון שהוא לא רצה שיידעו על הרגל, הוא היה מחכה עד שכולם ייצאו או שלפעמים הוא פשוט היה נכנס עם הנעליים לתוך האמבט".

ואף אחד לא הרגיש בשינוי? "אני חושב שהם ידעו אבל פשוט העדיפו לא להראות לו את זה. הוא היה מאוד נבוך מהקטע הזה. הוא לא רצה שאף אחד יידע מזה. היינו פעם אחת באיים הקארביים ומאוד אהבנו לשחות ולצלול, ולכן חיכינו לשעת לילה מאוחרת להיכנס למים ורק אז הוא היה משאיר את כף הרגל על החוף. פעם אחת פשוט לא מצאנו את הרגל. שעות חיפשנו אותה ובסוף מצאנו אותה צפה בתוך הים. פתאום הגיעו אנשי האבטחה של המלון שראו דמויות בתוך המים וקרי נבהל ומיד הלביש חזרה את כף הרגל, אלא שהוא שם אותה הפוך, כשהאצבעות בצד השני, אני לא אשכח את הפרצוף של המאבטחים. זה היה אחד הרגעים הכי מצחיקים שלנו יחד".

איך הוא התאבד? "קרי צד הרבה במשך החיים שלו והוא ידע איך להרוג במהירות בלי סבל וזה מה שהוא עשה לעצמו. ירייה אחת בלב שגמרה את כל הסיפור".

אומרים שהוא התמכר לקוקאין אחרי המוות של דייויד, מייק וכריס "הוא מעולם לא הודה שהוא משתמש בקוקאין, למרות שאבי ואישתי הבחינו בזה. אני לא חושב שהוא היה מכור לקוקאין אלא שפשוט השתמש בזה מידי פעם. כי אנשים שלוקחים קוקאין מאבדים הרבה מהמשקל שלהם והופכים להיות חלשים ואז הם מתים. הוא השתמש בקוקאין אבל היה מכור למשככי כאבים

ומי מצא אותו? "אבא שלי מצא אותו בחצר ואני זוכר שהוא אמר שקרי נראה כמו מישהו שפשוט נרדם עם חלום טוב. כל כך רגוע. אבל זה לא מנע שיברון לב מאבא שלי. קרי היה הבן המועדף על אבא שלי כי קרי נולד בדיוק כמה חודשים לאחר שהאח הגדול שלנו, ג'קי, התחשמל ומת. אז קרי היה מעין מתנה לאבא שלי. כאילו שהוא קיבל את ג'קי חזרה".

איך השפיע המוות של ג'קי על המשפחה? "עלי הוא לא ממש השפיע כי הייתי רק בן שנתיים. הזיכרון שלי ממנו הוא די מעורפל. אני זוכר שהיינו הולכים לחנות לקנות מסטיקים, אספנו בקבוקי קולה והיינו מקבלים עליהם כסף או מסטיקים בחנות, אבל על אבא שלי זה מאוד השפיע. זה גרם לו לרצות להרוג כל מי שרק היה בדרכו. בתוך הזירה היריבים פחדו ממנו כי הוא היה ממש אלים. אפילו האוהדים פחדו ממנו כך כשהוא עלה לבמה אף אחד לא צעק לו בוז"

למה אתה הכי מתגעגע באחים שלך? "אני מתגעגע לחוש ההומור שלהם ולימים שבהם היינו יוצאים לצייד משותף של כל מה שרק זז. החלק הכי נורא זה שאני מתגעגע לארוחות המשותפות שלנו בחג ההודיה ובערב ראש השנה. זה כואב מאוד. יש לנו שולחן אוכל גדול שנהגנו לשבת סביבו כל המשפחה ובחגים אני עוצם עיניים ומדמיין שוב את כולנו יחד וכשאני פותח את העיניים אני רואה את המשפחה שלי".

הרבה מתאבקים משתמשים במשככי כאבים, וגם אחיך השתמשו. אולי כדאי לשנות את מדיניות השימוש בהיאבקות מקצוענית? "זה טוב לקחת משככי כאבים ואז לעבוד קשה מאוד כי בלי זה לא תוכל לעשות את אותם דברים, ולכן יש לזה הצדקה, אבל מצד שני אחרי שאתה לוקח מנה אחת באימון שלאחר מכן אתה רוצה לקחת מנה כפולה ואחר כך משולשלת ובלי שאתה שם לב אתה מכור למשככי כאבים. אני ידעתי כיצד לשלוט בזה ואחרים לא הצליחו. אולי עדיף היה אם היו שמים קרח על המקומות הכואבים במקום לקחת משככי כאבים".

-אחיך השתמשו בזה וחלקם הפך להיות מכור "הם חצו את הקו בשימוש כי הם לקחו החלטות לא טובות כי היה להם את הסמים האלה במוח. אבל אם הסמים האלה לא היו חוקיים הם לא היו נרשמים על ידי רופאים. תמיד אמרתי להם לא לעשות את זה ולא לעשות את זה והם היו מתעצבנים עלי שאני הורס להם את כל הכיף. הם לא ממש הקשיבו לי. הלוואי והייתי אח יותר טוב, אולי הייתי מצליח לשכנע אותם לא לעשות את זה, אבל אני חושב שנהגתי כמו שצריך. לי היתה משמעת גבוהה וגם לקרי, אבל הוא הפך להיות מכור גם בשלב כלשהו ולא יכל לחשוב בצורה נקייה".

-איך הילדים בבית הספר שלך הגיבו לגימיק של אביך כמתאבק? שקלת אולי לגלות להם שזה רק משחק? "בשום פנים ואופן לא. לא אהבתי את הילדים בבית ספר. אני הייתי קטן יחסית והיו ילדים גדולים שבכל יום היו באים ונטפלים אלי ומרביצים לי רק בגלל שהייתי ואן אריק. היו לי הרבה קרבות אחרי בית ספר. בהתחלה זה רק שלי ואחר כך כבר הייתי צריך לבוא לעזור לדייויד, לקרי ולמייק. זה גרם לי לשנוא את אותם ילדים שחיפשו להרביץ לכאלה שלא מחזירים ולא הולכים מכות. אותם ילדים היו הפחדנים הגדולים ביותר שמעולם לא רבו עם חזקים מהם. אף אחד לא אהב את אבא שלי כי הוא שיחק נאצי וכל הזמן הציקו לי ואמרו לי שיראו לי שאני לא קשוח כמו אבא שלי, שלא היה פופולארי אצלי בבית ספר".

הילדים שלך מתעניינים בהיאבקות? "רוס מתעניין קצת לאחרונה, אבל נראה מה יוליד העתיד. רוס הוא שחקן פוטבול מעולה. אני חושב שהוא יוכל להיות שחקן מקצוען והוא גם אתלט מצויין. הוא התחיל להתאמן בקפיצה לגובה, למרחק, ריצת משוכות, 400 מט' והוא נמצא בבית הספר הטוב ביותר בכל אמריקה. הוא טוב בכל המקצועות, כולל בדיסקוס. לכן היאבקות מעניינת אותו אבל זו לא המטרה".

אתה היית היחיד שהתאבק יחף. מדוע? "רק בגלל שהרגשתי טוב יותר. הרגשתי שאני מהיר יותר ויכול לקפוץ גבוה יותר מכל מתאבק אחר ויכולתי לעשות דברים בזכות העובדה שהייתי קל יותר בלי הנעליים. אני נהנה מאוד להיות יחף. זו הרגשה נוחה מאוד וגם היום אני הולך עם כפכפים או יחף".

כשעלית על החבלים וקפצתם לכיוון היריבים שלכם, לא היה בך פחד? "אם החלטת שאתה הולך להיות מתאבק מקצוען, אז ההחלטה שאתה לוקח היא שאתה צריך לעשות את זה. אז ההחלטה אם לפחד או לא מתקבלת הרבה לפני שאתה מחליט להיות מקצוען".

-אמרת שהיית מצויין בפוטבול ואפילו קיבלת מילגה, אז מה גרם לך לוותר על הכל וללכת להתאבק? "ניתוחי ברכיים. פשוט מאוד. עברתי פציעה בברך ונאלצתי לעבור ניתוח. החלטתי שאני אהיה האדם המהיר ביותר בטקסס שחוזר להתאמן אחרי ניתוח כזה וחטפתי פציעה דומה בברך השניה. נסיתי להיות שוויצר ולהראות למאמן שלי שאני חוזר מהר, וזה עלה לי ביוקר. כסיימתי את הקולג' כבר הייתי עם ארבעה ניתוחים בברכיים שמנעו ממני להיות מקצוען בפוטבול".

-אשאל אותך שאלה מכשילה. אם היית יכול חזור אחורה בזמן, במה היית בוחר, פוטבול או היאבקות? "אתה אולי תחשוב שאני משוגע, אבל אני הייתי בוחר בפוטבול. למרות כל הניתוחים והבעיות שהיו לי מזה, אני הייתי רוצה להיות מקצוען בפוטבול. לרוץ במהירות הכי גדולה ולהיתקל ביריב מולך ולראות אותו מתעופף באוויר, זו הרגשה נהדרת".

-מה יותר קשה, להיות שחקן פוטבול או מתאבק? "היאבקות הרבה יותר קשה. ניסיתי להביא חלק מחברי לקולג' שיתאבקו במהלך פגרת הקיץ וכולם הפסיקו. לקחתי כמה מהבחורים הקשוחים של הפוטבול שיבואו להיאבק וגם הם ברחו. אלה חיים קשים. זה לא כמו פוטבול שאתה משחק פעם בשבוע, פה אתה מופיע כל ערב".

-אחד הדברים שאיפיינו אותך, זה לחיצת המספריים עם הרגליים. מה הדבר הכי חשוב באחיזה הזאת? "היו לי רגליים חזקות מאוד וזה היה לפני הניתוחים בברכים שדי פגעו ביכולות שלי. כמו שלאבי היו ידיים מדהימות, לי היו רגליים מדהימות. יכולתי לקפוץ גבוה מאוד ולעשות דברים שונים עם הרגליים. הייתי יכול לעטוף את היריב עם הרגליים שלי וכשהוא היה משחרר אוויר, הידקתי את האחיזה. וכשהם ניסו לנשום, פשוט לא נתתי להם ואז הם שוב שיחררו אוויר בגלל הלחץ ושוב הייתי מהדק את האחיזה ומהר מאוד הם היו על סף עילפון".

-אמרת פעם שהיאבקות היתה בשבילך עבודה ודרך נוספת להיות לצד אחיך "זה נכון. למעשה כל הזמן הסתכלתי על ההיאבקות כמו על עבודה ומה שעניין אותי זה רק להביא את הכסף בסוף כל הופעה למשפחה שלי. זה כל ההיאבקות בשבילי. אם מישהו יגיד לך סיבה אחרת אז אני באמת לא מבין אותו. מאוד נהניתי להיות לצד אחיי ולהינות כי כל אחד רוצה להיות חבר שלך ולתת לך מתנות, אבל זו היתה עבודה לכל דבר".

-אומרים שאביך לחץ עליכם כדי שתיכנסו לעסקים האלה "הוא רצה שניכנס לזה אבל לא לחץ עלינו. הוא רצה שננסה ואז כשהצלחנו כבר בהתחלה והקהל החל להגיע בהמוניו, הוא רצה שנישאר בזה כל הזמן. בהתחלה הופענו בספוראטוריום וכשזה התמלא עברנו לאולמות אחרים גדולים יותר וגם שם היה מלא".

כמה שעות השקעתם באימונים מידי יום? "למעשה רוב האימונים שלנו היו מחוץ לזירה. הפעמים הבודדות שבהן היינו בתוך הזירה היו רק כשהתאבקנו, ועשינו את זה כמעט כל יום. אימונים זה בעיקר הרמת משקולות, ריצה ושחייה. הרמנו משקולות לפחות שלוש שעות ביום ואחרי זה היינו יוצאים לריצות ארוכות ובסוף שחייה. זה היה יום שיגרתי שלנו בכל השנה. בחורף ובקיץ. בקיצור, כל היום שלנו הוקדש לאימונים, אוכל והופעה בסוף היום".

אביך היה קשה איתכם? "הוא היה חייב להיות כזה כי היינו ילדים ואם הוא לא היה קורע לנו את התחת אז סביר להניח שהיינו מחפפים קצת. הוא היה מאמן מצויין וקשה. הוא צעק עלינו כל הזמן ובאימוני קרבות בתוך הזירה הוא היה הולך לחדר ההלבשה ואומר לנו 'אני אדע שאתם מתאבקים רק אם אשמע אותם צורחים מכאב'. כך זה היה כשהיינו צעירים".

כמה שווה משפחת ואן אריק מההיאבקות? "הו, זו שאלה קשה. אני לא אוהב להיכנס למספרים, אבל אני יכול לרמוז לך שהרווחנו קרוב לחמישה מליון דולר בכל שנה מההופעות. אני מדבר על כל המשפחה. אני ידעתי לשמור על הכסף שלי בצורה טובה מאוד כי הבנתי שהיאבקות תהיה טובה לא לכל החיים. השקעתי את הכסף שלי במניות ובכל מיני חברות והיום אני קוצר את הפירות".

תגיד, מי היה המתאבק עם הטכניקה הטובה ביותר בינכם ומי היה השחקן הטוב ביותר? "אני חושב שלדייב היה את הטכניקה הטובה ביותר מבין כל האחים וההופעה הטובה ביותר היתה של קרי. קרי היה יותר טוב ממני. בשבילי זו היתה רק עבודה שנהניתי ממנה ובזירה עצמה אהבתי לבעוט חזק ולהשאיר את הבמה להופעות לקרי ודייויד".

יש איזה שהוא לקח מכל הטרגדיה הנוראית הזאת? "אני שואל את השאלה הזאת כל פעם מחדש והתשובה היא שמכל יום שאנחנו עוברים בחיים צריך ללמוד להינות ולאסוף את הזכרונות. לעשות כמה שיותר דברים טובים ולשמור את זה לרגע האמת כי בסופו של דבר כל אחד מאיתנו ימות. צריך להתנהג בצורה יפה ומכובדת כלפי כל אדם כי החיים קצרים מאוד. לא ממש מרגישים את זה, אבל זה עובר מהר. אגב, לחלק מאיתנו הם קצרים עוד יותר".

-משפחת ואן אריק לעולם תישאר כחלק מהתרבות בישראל, יש סיכוי שנראה אותך חוזר לבקר? "אני בטוח אחזור לביקור בישראל. אני רק יכול לומר שהעם הישראלי הוא חלק בלתי נפרד מרגעי התהילה של חיי והיו לי לא מעט כאלה. הרגשתי שאני חלק ממשפחה אחת גדולה. לא באתי לישראל לעשות כסף ונדהמתי מהאהבה שהרעיפו עלי בכל מקום. אני שמח לשמוע שבישראל עדיין זוכרים את המשפחה שלי ואני כבר ממתין לרגע הזה בו אגיע שוב לביקור. אני מדבר על זה ונזכר איך נהנינו באילת, בחיפה ובתל אביב. הקטע הוא שמעולם לא יצא לי להיות בירושלים ותמיד רציתי לראות את הכותל המערבי".

אתה מרגיש קירבה מסויימת ליהדות למרות שאתה נוצרי? "כן, בוודאי. אני קורא ספרי תורה ומכיר את הכל בעל פה. אפילו עשיתי לשני הבנים שלי ברית מילה בטקס יהודי כדת וכדין. הברית החדשה היא על ישו אבל כדי להגיע לזה צריך לקרוא את הברית הישנה, שזו התורה. אני מרגיש אהדה גדולה כלפי אותם אנשים שלמרות כל השנים שעברו עדיין שומרים על חוקי אלוהים, כמו לא לאכול בשר וחלב".

זכית להערצה בקרב הישראלים וגם מצד הפלסטינים והערבים. מה יש לך לומר על כל המצב בין שני העמים? "זה נורא. כי פגשתי פלסטינים שהיו כל כך נחמדים אלי ואני לא מבין איך יש כאלה שהולכים לישון מתוך ידיעה שלמחרת הם הולכים לפוצץ נשים וילדים חפי פשע בתוך מסעדה, קניון או אוטובוס. בשבילי זה משהו לא נתפס. משהו שמתחת לרמה אנושית. אני לא רוצה לפגוע ברגשות של אחרים, אבל מי שהורג אנשים מתוך הנאה או לשם כסף, אני לא יכול להחשיב אותו כחבר שלי. אם היתה דרך כלשהי בה הייתי יכול לעזור לקדם את השלום בין העם היהודי לפלסטיני, הייתי עושה את הכל. אברהם היה האבא של שני העמים ובתור אדם מאמין הייתי מוכן אפילו לעשות היאבקות לשני הצדדים כדי לקרב אותם אחד אל השני, כי מי שאוהב אותי אני אוהב אותו ושני העמים הפגינו כלפי אהבה גדולה מאין כמוה. אני מתחנן בפני כולם שיאימנו ששלום הוא דבר אפשרי. אני יודע שבישראל מברכים אחד את השני ב"שלום", שזה להתראות וגם שלום במובן של סיום מלחמה. ככה מדברים אצלכם ואילו בצד השני אני שומע מילים נוראיות כמו 'נקמה', 'מלחמה' ו'נשיב להם כגמולם'. הדברים האלה רק יביאו ליותר ויותר מתים בין שני העמים ושוב מראות של בכי קורע לב של אמאהות ואחים של קורבנות. אני מבקש מכולם, אנא תחשבו כמו בוגרים".

-ואם תבוא לישראל תנסה לקדם את השלום? "הלוואי שמישהו מהממשלה בישראל או בפלסטין יבקש ממני לעזור בדרך כלשהי לקדם את השלום אבל עד עכשיו זה לא קרה. אני מאוד אשמח לעשות את זה ואם זה יקרה בסופו של דבר, ארגיש שחיי הושלמו. ארגיש שעשיתי משהו באמת גדול בחיים שלי. אני מוכן להתנדב לפעילות של עמותה משותפת של ישראלים ופלסטינים. צריך לזכור שגם ארצות הברית ההגדולה עשתה שלום עם סין באמצעות משחק טניס שולחן. הלוואי שנצליח לעשות דבר דומה באמצעות היאבקות".

האתר שלך נפתח בקרוב, מה יהיה בו? "אם ייכנסו לאתר שלי יוכלו לראות את הביוגרפיה המלאה של כל אחד מבני המשפחה, יהיו תמונות מהעבר וכמובן גם נמכור קלטות מקוריות מקרבות אפילו עם הפרסומות של אותה תקופה. תהיה אפשרות לכל גולש לשלוח תגובה ואני באופן אישי אענה לכל אחד. לגולשים מישראל שישאירו טלפון אני אתקשר באופן אישי. אני פשוט אוהב מאוד את הקהל הישראלי".

בשקט בשקט ובלי שאף אחד מרגיש, גם בישראל יש היאבקות מקצועית (קאץ') בסגנון הואן אריקים וה-WWE (לשעבר ה-WWF). גרי רויף, מתאבק בזכות עצמו, ויתר על הצעה קוסמת להיכנס לנעלי הואן אריקים ולהתאבק ביפן בצורה מקצוענית רק כדי לייסד בשנת 2001 את ה-IPWA, התאחדות הפרו-רסלינג הישראלית. רויף עבר הסמכה בתחום וכיום הוא מאמן מטעם מחלקת הספורט של עיריית נתניה במרכז הספורט "דוד" (כעת מרכז אמנויות לחימה עירוני). בשנתיים האחרונות קיים הארגון מספר הופעות שזכו לקהל של כ-150 צופים וסיקור כמעט בכל ערוץ אפשרי (ערוץ 10, 9 הערוץ הרוסי, חדשות HOT בשרון של ערוץ 3 וחדשות שבת של ערוץ 2. כוכבי הארגון הראשיים כוללים את: גרי רויף - המנכ"ל והמאמן שכולם אוהבים לשנוא. ג'מפינג לי – חניכו של סקוט קייסי, האלוף הנוכחי ג'ואי טיילק – חניכו של רודי גונזלס מהאקדמיה של שון מייקלס האגדי, הוואי אלן – שנראה טוב יותר משון מייקלס ולאחרונה אף הצליח לגייס נשים שכבר במופע הקרוב בפסח, אמורות ליטול חלק פעיל בקרבות, יוסי "השור" קלמנוביץ' – סגן אלוף ישראל בהרמת משקולות לשנת 2001, ניו יורק רוזנפלד – חניכו של רוב פוגו מביה"ס היאבקות בטורונטו ואביב מעיין - מתאבק FWA מאנגליה שנחשב כיום לאחד המתאבקים החמים באירופה. רוב מעריצי ההיאבקות בארץ כבר מכירים את גרי רויף, שמנהל קמפיינים לקידום שידורי ההיאבקות בישראל, בעיקר נגד חברות הכבלים שלא ששים להמשיך לשדר את תוכניות ה-WWE. כל המידע על הארגון, כולל תאריכים להופעות הבאות, באתר הרשמי: http://www.ipwa.co.il

שלמה עקיבא היה חייל בן 19 בחיל האוויר כשתחרויות ההיאבקות החלו להיות משודרות בערוץ המידל איסט בשנת 1985. השבוע הוא נזכר איך בסופי השבוע של אותה תקופה, כל החברים מהשכונה הקטנה בצור שלום, התנחלו אצלו מדי מוצאי שבת כדי לראות את הקרבות על מסך ה-29 אינץ', שאז נחשב לפטנט עולמי. "היו מגיעים אלי לפחות שבעה או שמונה חברים, ולא רק שראינו את הקרבות, אלא היינו שותפים מלאים. באופן טיבעי נצמדנו למתאבקים הטובים שבראשם עמדה משפחת וואן אריק, ובמהלך הקרבות עודדנו, צעקנו, קיללנו את השופט, איך לא, ואם החבר'ה שלנו הפסידו, לקחנו את זה בצורה קשה". הזכרון של עקיבא משקף פחות או יותר את המציאות היומיומית והעניין הרב שעורר ענף ההיאבקות. מיותר לציין שבני משפחת ואן אריק זכו להערצה הגדולה ביותר, וכל קרב שלהם, זכה גם ביום שלמחרת, לניתוח מעמיק. "הייתי אז בצבא, ואני זוכר בבהירות, כאילו זה היה אתמול, איך היינו מתקבצים בראשון בצהריים בחדר האוכל של הטייסת, ומה שהיה לנו לעשות שם, זה לדבר על הקרבות מליל אמש. האוכל הרי לא היה משהו בימי ראשון, אז לפחות הקרבות של הואן אריקים, לצד ההתרחשויות הנילוות והטריקים המכוערים של החבר'ה הרעים, גרמו לכולנו להתיישב סביב השולחן". משבוע לשבוע העלה הערוץ הלבנוני, או כפי שכונה באותם ימים, "חדאד", על שם הגנרל של צבא דרום לבנון, את הרייטינג, כשאם בתחילה הקהל העיקרי היה בני הטיפש עשרה, הרי שאחרי תקופת מה, גם מבוגרים נדבקו במחלה, וגילו עניין לא פחות מהצעירים. למרות שהערוץ ממשיך בשידוריו הרגילים גם בימים אלה, השידורים המיתולוגיים שזכורים עד עצם היום הזה, הם "בוננזה", שידורי ההיאבקות, וכמובן, הפרסומות של האיש הקטן והמעצבן, שאחרי ששרף מכסה מנוע של מכונית, ניסה למכור לנו תכשיר פלאים, שהוריד את כל הכוויות והסימנים. "אבא שלי תמיד היה צוחק שלקחנו את הדברים שם יותר מדי רציני. הוא התגרה בנו כשטען כל הזמן שהכל מבויים. בתוך תוכנו ידענו שזה כך, אבל פשוט התכחשנו לדברים. אף אחד לא העיז לומר שזה מבויים. בדיוק כמו באגדה בגדי המלך החדשים. אבל ככל שחלף הזמן, גם הוא נדבק בזה ולא הפסיד אף שידור. אמא שלי אמרה שאת הספר "מאוייב לאוהב", כתבו עלינו". דומה שהשיא באהדה הלא הגיונית לחבורת הלוחמים המפוברקת, נרשם בשנת 86 כשהחבר'ה הבליחו לביקור בארץ ומספר הופעות ראווה, כשאחת מהן היתה באיצטדיון קרית חיים. "אני לא אשכח לעולם איך נסעתי לעכו כדי למצוא את בית המלון שהם התארחו בו. אחר כך הם הגיעו לביקור ברחוב הראשי של קרית ביאליק, ואני לא אגזים אם אומר שהיו שם למעלה מעשרת אלפים איש שרק באו לראות את הואן אריקים חוצים את הרחוב. אני חושב שגם הם הופתעו מכמות המעריצים ואני זוכר שהיו להם איזה שישה שומרי ראש בגודל של מקררים, שלא נתנו לאף אחד להתקרב. אבל אני ראיתי אותם. הם לא סתם אגדה, הם היו באמת". "עם השנים, ההערצה אליהם הפכה בהדרגתיות להערכה על מה שעשו. המשכתי לעקוב, וכאב לי לשמוע על כל הטרגדיה שליוותה את המשפחה. אני חושב שאין היום בישראל מישהו שהוא מעל גיל 30 שלא מכיר את הואן אריקים. בשבילי זאת אהבת נעורים, משהו שלא שוכחים".

מכת מדינה

קווין ואן אריק בביתו בדנטון, טקסס. 2004.